גז"ר לחיים ברביבאי ראש העיר קריית שמונה

1.         הנאשם לפניי הורשע לאחר ניהול משפטו בשלוש עבירות של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); שתי עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק; ארבע עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק; וארבע עבירות של הגבלת הכנסות לפי סעיף 16 לחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות), התשנ"ג-1993 (להלן: "חוק מימון בחירות").

2.         הנסיבות בהן בוצעו העבירות מפורטות בהכרעת הדין מיום 14.4.08. בקצרה אציין כי הן נעברו במסגרת התמודדות הנאשם בבחירות לראשות העיר קריית שמונה בשנת 2003, כשהנאשם הפנה אנשי עסקים המקיימים עם העירייה קשרים רשמיים לסייע לו בתשלום חוב שנוצר בעסקי הדפוס של אדם בשם אמנון בר-שישת. התשלום נעשה שלא על-פי הוראותיו של חוק מימון בחירות, תוך הסבת טפסי ההזמנה והחשבוניות מן "הליכוד" לגורמים ששילמו בפועל.

שיקולי הענישה

3.         בבוא בית המשפט להכריע בשאלת העונש עליו להעריך ולשקול חומרת העבירות והנסיבות בהן בוצעו מחד גיסא, ולנסיבותיו האישיות של הנאשם מאידך גיסא.

אכן, רמת הענישה חייבת להיות כזו שתרתיע אחרים, תשקף את חומרת מעשיו של הנאשם ותביא לידי ביטוי את חשיבות ערך טוהר המידות בקרב כל מי שממלא תפקיד ציבורי. עם זאת, עונשים לא נקבעים על סמך נוסחאות קבועות או תוך התעלמות מנסיבותיו האישיות של הנאשם המובא לדין. על בית המשפט לתת למטרות הענישה השונות משקל יחסי ההולם את נסיבות המקרה המסוים והנאשם המסוים שבפניו, ולאזן ביניהם.

4.         מלאכת האיזון במקרה הניצב כעת להכרעתי אינה קלה. מן הצד האחד עומדות העבירות החמורות בהן הורשע הנאשם אשר על-פי מהותן מחייבות ענישה מחמירה שמטרתה העיקרית להביא לידי הרתעה בקרב אנשי ציבור. מן הצד האחר עומדות נסיבותיו האישיות של הנאשם, בהן אופיו כאדם פרטי ופועלו במישור הציבורי, המצדיקות שלא למצות עימו את הדין עד תום ואולי אף לאפשר את השתלבותו המחודשת בחיים הציבוריים לאחר שירצה את העבירות וישא את עונשו.

            ביני לביני התלבטתי האם ניתן, במסגרת החוקית הקיימת, להגיע לתוצאה המבטאת באופן ראוי את שני קצות השיקולים מבלי לפגוע פגיעה אנושה באחד מהם. אכן, בתי המשפט נוטים להחמיר עם מבצעי עבירות השוחד ולהמעיט את ההתחשבות בשיקולים האישיים, אך יש לזכור כי אחד המאפיינים של הענישה הפלילית הוא היותה אינדיבידואלית, כאשר כל מקרה, על נסיבותיו ודקויותיו, נבחן לגופו וכאשר לצד כל כלל קיימים חריגים.

על העבירות

5.         על העבירות בהן הורשע הנאשם נאמר לא פעם כי אלה הן עבירות חמורות ביותר המביאות להשחתת המידות במינהל הציבורי, לפגיעה בתדמיתם של עובדי הציבור ולפגיעה באמון הציבור. הנזק הנגרם למנגנון השירות הציבורי כתוצאה מן העבירות הוא רב ורמת הענישה צריך שתהלום את מידת הנזק, תביא לידי הרתעה אפקטיבית ותביא לידי ביטוי, כאמור, את חשיבות הערך של טוהר המידות בקרב אנשים הממלאים תפקידים ציבוריים.

6.         את עבירת השוחד, שהיא אחת מן העבירות החמורות בהן הורשע הנאשם, הגדיר כבוד השופט מ' חשין (כתוארו אז) כעבירה:

"המרקיבה את שורשי השלטון ומביאה מינהל עד סף התהום" (ע"פ 6033/03 בראון נ' מדינת ישראל,לא פורסם).

            ובמקום אחר נאמר מפי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"מעשה השוחד הינו מעשה חמור מאין כמוהו. יש בו כדי להשחית את מערכת המינהל הציבורי, ולהסיטה לפעול שלא על פי קריטריונים עניניים, לא על פי הנורמות הראויות למינהל ציבורי תקין ולא על פי חוק. מעשה השוחד משחית את מידות עובדי הציבור ופוגע בריקמה העדינה של מערכת היחסים בין הפרט לבין עובדי הציבור, המושתתת על הגינות, עניניות, אי משוא פנים, שויון ועוד. הוא נוגס בתשתית המבנה החברתי. הוא פוגע באמון הציבור במינהל שהוא יסוד הכרחי לקיומה של חברה תקינה" (רע"פ 5905/98 אליהו רונן נ' מדינת ישראל פד"י נ"ג(1) 728, 734).

7.         עבירות מסוג שוחד והפרת אמונים מבוצעות בדרך-כלל על ידי אלה הנושאים בתפקידים ציבוריים ושלהם הסמכות והכוח לנהל את ענייני הציבור ולקבל הכרעות הרות גורל וחשובות מאוד הן מנקודת מבטו של הפרט והן מנקודת המבט של הציבור ככלל. מדובר באנשים נורמטיביים על-פי רוב, שאם לא כן ספק אם היו זוכים לאמון הציבור ומגיעים למלא את תפקידם. אולם חרף עובדה זו, ואולי אף בגינה, קבעו בתי המשפט לעבריינים אלה עונשים חמורים הכוללים מאסר בפועל תוך מתן משקל מועט לעברם הנורמטיבי של המורשעים:

"הלכה רווחת ומיוסדת היא, כי עובד ציבור הלוקח שוחד תמורת פעולה הקשורה בתפקידו, אחת דינו להיענש במאסר ממשי. חריגה מן הכלל הזה מותרת רק בהתקיים נסיבות יוצאות דופן;

...בעוד שבעינינו הנושא העיקרי שעומד להכרעה הם שיקולי הענישה הראויים במקרהו של עובד ציבור שנכשל בעבירות חמורות כדוגמת אלו שביצעה המערערת. השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הרתעתם של עובדי ציבור אחרים מפני ביצוע עבירות דומות, ושיקול זה אכן מחייב, כפי שכבר צוין, להעניש על ביצוען של עבירות מסוג זה בעונש מאסר שיש עמו כליאה בפועל" (ע"פ 6564/04 קרן סטויה נ' מדינת ישראל, לא פורסם).

8.         כאמור, על אף החומרה היתירה הכרוכה בלקיחת שוחד נמצא מקום לקבוע קיומו של חריג ביחס לרמת הענישה. בבחינת קיומו של חריג יש לשאול אימתי מתקיימות "נסיבות יוצאות דופן" המצדיקות שלא להטיל עונש של מאסר בפועל.

9.         כך, למשל, קבע בית המשפט בת"פ (ת"א) 40421/01 מדינת ישראל נ' אלגריסי שמעון (גזר-דין מיום 12.7.04, לא פורסם), כי יש לאבחן מקרה שבו נעברה עבירת שוחד כשלנאשם צמחה בגינה טובת הנאה אישית ממקרה שבו לא צמחה לו טובת הנאה כאמור:

" בדין טען בא כוחו של הנאשם באומרו כי נדרש מדרג עונשי, וכי לא זהה עונשו של עובד ציבור המשתמש ומנצל את מעמדו, תפקידו וכוחו לצורך הפקת רווחים בלתי כשרים לטובתו שלו או לטובת מקורביו, לבין עונשו של עובד ציבור שכל מעשיו מקורם ברצון לקדם אינטרס ציבורי אחר. אומנם השניים שתוארו אשמים בעבירת קבלת השוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, אך  קיים שוני מהותי בינהם. מן האחד נודף ריח הבצע והשחיתות שכן מעל באמון הציבור לצורך קידום אינטרסים פרטיים ואילו האחר השתמש בדרכים אסורות, ובשל כך נמצא אשם, לצורך קידום אינטרסים ציבוריים".

10.        שאלה היא האם נתקיימו במקרה דנן נסיבות המצדיקות לסטות מן הכלל הקובע עונש של מאסר בפועל, כאשר יש קושי לקבוע שהנאשם לא הפיק טובת הנאה אישית מלקיחת השוחד. עמדתי היא כי למרות קיומו של קושי זה ניתן לסווג את המקרה כחריג המצדיק סטייה מן הכלל המחייב הטלת עונש של מאסר בפועל, וזאת בשים לב למכלול הנסיבות שבהן בוצעו העבירות, עליהן אעמוד להלן, וכן בשים לב לנסיבות האישיות של הנאשם.